פסק-דין בתיק ת"ק 56175-09-11

1.         התובעת 2 (להלן: "התובעת") נהגה ברכב התובעים ביבנה ובעת שהגיעה להצטלבות, יצא רכב הנהוג בידי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") ומבלי לציית לתמרור "תן זכות קדימה" שהיה מוצב בכיוון נסיעתו ותוך כדי יציאה זו, פגע ברכב התובעים.

מאחר והתובעים מייחסים האחריות לקרות התאונה לנתבע, הגישו הם תביעה זו לחייב הנתבעים, לשלם להם את נזקיהם העקיפים בסך של 7,979 ש"ח, הכוללים: תיקון והחלפת ציריה ופעמון בסך של 809 ש"ח, השתתפות עצמית בסך של 1,170 ש"ח, אובדן יום עבודה של התובע 1 (להלן: "התובע")  בסך של 1,000 ש"ח, ונזק בסך של 5,000 ש"ח בשל הגדלת פרמיות לחברת הביטוח עקב הגשת תביעה בגין תאונה זו.

ועוד ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים עבור עוגמת הנפש בסכום שייקבע על ידי בית המשפט.

2.         הנתבעים סבורים, שיש לדחות תביעת התובעים, תוך העלאת הטענות העיקריות הבאות:

א.         בעת שהגיע הנתבע אל ההצטלבות, הוא עצר את רכבו ורכב התובעים אשר הגיע משמאל לרכב הנתבע, הסיע את הרכב בדרך מעוקלת שמאלה והיות והתובעת הסיעה את רכבה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך ומשביצעה פניה רחבה בעיקול- כתוצאה מכך פגע רכב הנתבע שהיה מצוי בעצירה מוחלטת. (כך נרשם בכתב ההגנה)

ב.         לכן, סבורים הנתבעים, שהאחריות לקרות התאונה רובצת על התובעת.

3.         לאחר שבחנתי ולאחר ששקלתי את עובדות המקרה, את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, אני קובע, שאכן הנתבע נהג בחוסר זהירות וחוסר תשומת לב מספקת - בעת שיצא אל ההצטלבות וביציאה זו, היה הנתבע הגורם העיקרי לגרם התאונה.

עם זאת, אני קובע, כי העובדות והנסיבות של המקרה אף מצביעות על כך, שגם לתובעת רשלנות תורמת לקרות התאונה - אם כי הנסיבות מצביעות על אחריותו הגבוהה יותר של הנתבע מאשר אחריותה של התובעת.

בחלוקת האחריות בין שני המעורבים בתאונה, אני קובע כי אחריותו של הנתבע מגיעה לכדי 70% ואילו רשלנותה התורמת של התובעת מגיעה לכדי 30% - זאת מהנימוקים שיפורטו להלן:

א.         אין חולק בין הצדדים בכל הקשור לכיווני הנסיעה, שכן הנתבע מאשר את העובדה, שהוא הגיע להצטלבות, כאשר בפניו היה מוצב תמרור "תן זכות קדימה" ואילו התובעת הגיעה משמאלו של הנתבע.

אין גם חולק בדבר העובדה, שבאותה הצטלבות הייתה בכוונתו של הנתבע לפנות ימינה.

ב.         אין להוציא מכלל אפשרות, שאכן הנתבע עצר תחילה לפני שיצא אל ההצטלבות עצמה, ברם בהמשך הוא החליט לצאת בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת מבלי לשים לב להגעת רכבה של התובעת ובעצם היציאה חסם הוא את המשך דרכה של התובעת וכך אירעה התאונה.

            ג.          א)        אני לא מקבל את טענת הנתבעים - כפי שטענה זו באה לידי ביטוי בכתב ההגנה - שבכל שלבי האירוע היה רכבו של הנתבע בעצירה מוחלטת, שכן טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של הנתבע בבית המשפט וגם לא עם מיקום הפגיעות בשני הרכבים, כפי שעולה מתמונות הרכבים שהוגשו לבית המשפט. (ראה ת/1 ו-נ/1).

ב)         בכתב ההגנה גם צוינה בצורה מעורפלת העובדה מי באמת פגע במי, שכן כך נאמר בכתב ההגנה:

" התובעת...ביצעה פנייה רחבה בעיקול וכתוצאה מכך פגע רכב הנתבע שהיה מצוי בעצירה מוחלטת".

מהאמור לעיל עולה, שבעצם רכב הנתבע הוא זה אשר פגע ברכב התובעת ולכן לא ברור כיצד יכול היה רכב הנתבע לפגוע ברכב התובעת, אם רכב הנתבע היה בעצירה מוחלטת.

                                        מעדותו של הנתבע עולה, שאכן הוא לא היה בעצירה מוחלטת, אלא טוען, 

                                        שהתובעת פגעה בחלקו הקדמי של רכבו בעת, שהרכב שלו:" היה בכיוון של 

                                        פנייה,...הוא קצת בלט.." - אם כי עולה גם מדברי הנתבע, שהוא כלל לא